בעבר דינו של נכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג קודם לנישואין – היה שונה מדינו של נכס, כמו דירה, למשל, שנרכשה במהלך חיי הנישואין, ואשר נרשמה על שם אחד מבני הזוג.
האבחנה הנוקשה בין נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובין אלה שהושגו על ידי בני הזוג במהלך הנישואין הפכה ברבות השנים גמישה יותר. במקרים בהם משתכנע בית המשפט כי על בני הזוג חלה חזקת שיתוף לגבי נכסים שנרכשו במהלך הנישואין וכי היתה ביניהם כוונת שיתוף – הרי שכוונה זו אינה מוגבלת בהכרח לרכוש שנצבר לאחר הנישואין.
דברים רבים כבר נאמרו על הלכת השיתוף בין בני זוג, הלכה זו הינה פרי יצירתו של בית המשפט ומהווה חקיקה שיפוטית. בפסקי דין רבים נאמר כי "חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף כי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף" (בג"צ 1002/92 בבלי נ. בית הדין הרבני הגדול).
בעבר הושם הדגש על שני רכיבים: מאמץ משותף ואורח חיים תקין. בשנים האחרונות העביר בית המשפט העליון את משקל הכובד, ותובע נדרש להוכיח יותר מאמץ משותף ופחות אורח חיים הרמוני. הנטייה היתה להסתפק במינימום של חיים משותפים.
כיום קיימת מגמה להרחיב את היקף השיתוף בנכסים בין בני זוג גם לנכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג גם קודם לנישואין. יש להדגיש כי ההבחנה לא בוטלה כליל ואין לטעון באופן גורף כי דין אחד לנכסים בלא קשר למועד רכישתם, אולם כיום יש נכונות לבדוק על מקרה לפי נסיבותיו העובדתיות הספציפיות.
נראה כי ניכרת מגמה ברורה בפסיקה כי חייבת להיות זיקה כלשהי בין הנכס לבין אותו בן הזוג שאין הנכס רשום על שמו, ואולם והוא טוען לשיתוף בו.
וכדברי כב' השופט שמגר בע"א 93/800 הדרי נ. הדרי:
"עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח חיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסיה משפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק) השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו - כל אלה גוברים עלה עובדה הניצבת לעצמה כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר - המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג. בנסיבות כגון אלה שלפנינו היינו - נסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים שני בני הזוג - את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בית ובין על ידי עבודת - חוץ מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים".
בפס"ד הדרי הוחלה חזקת השיתוף על דירה שנרכשה על ידי הבעל לפני הנישואין. בית המשפט השתכנע כי מפתחות הדירה נמסרו לזוג בסמוך לנישואין עצמם, כי האשה מסרה לידי הבעל את כל חסכונותיה כדי שישקיעם בדירת המגורים. כמו כן היתה עדות של עורך דין שהמטרה היתה לרכוש דירה משותפת וכי הרישום היה טכני בלבד.
כך גם נקבע בע"א 2566/93 שמחה-רון נ. שמחה-רון שם נרכשה הדירה כחודש לפני הנישואין ונרשמה על שם הבעל, אולם הוכח כי הדירה נרכשה למטרת מגורי המשפחה וכי האשה השתתפה במימון המשכנתא והחזרי ההלוואות מחשבונה. גם לגבי נכס בדמי מפתח נקבע כי הוא שייך במחציתו לאשה.
גם בע"א 253/65 בריקר נ. בריקר הוחלה חזקת השיתוף לגבי מגרש שהבעל רכש בהיותו רווק ואולם שילם 7/4 ממחירו לפני הנישואין והיתרה של 3/7 שולמה מהקופה המשותפת של בני הזוג במהלך הנישואין.
בע"א 595/69 אפטה נ. אפטה הוחלה חזקת השיתוף על נכס שנרכש לפני הנישואין מאחר והשווי המקורי של ערך הרכישה של המגרש היה קטן יחסית ומאחר והתשלומים להשלמת הרכישה ופיתוחו של הנכס באו מהקופה המשותפת של בני הזוג.
בע"א 234/80 גדסי נ. גדסי הוכח על ידי האשה כי תוספת הבניה משמעותית בשווי של שני שליש מהבית הוספה במהלך חיי הנישואין ועל כן נקבע כי נתקיימה חזקת השיתוף וזאת חרף העובדה שהקרקע והבית המקורי )טרם ההשקעה הרבה בו( היו שייכים לבעל קודם לנישואין וממקורותיו שלו.
גם בה"פ 424/86 מליחי נ. מליחי נקבע כי למרות שהבית נרכש על ידי הבעל מכספו ומכספי אביו לפני הנישואין, העובדה שהיה צורך להמשיך ולשלם עבורו במהלך חיי הנישואין מהכספים המשותפים של בני הזוג פועלת לטובת האשה, וגוררת אחריה החלת חזקתה שיתוף ונקבע כי לאשה חלק בבית. גם העובדה שהבית הורחב ושופץ מכספים משותפים של בני הזוג במהלך חיי הנישואין תרמה למסקנה זו.
אף בע"א (נצרת) 298/96 דוד נ. דוד הוחלה חזקת השיתוף ונקבע כי האשה זכאית למחצית הבית. קביעת בית המשפט ניתנה למרות שהבית נרשם רק על שם הבעל, למרות שבנה אותו מכספו (מימן את הוצאות הקניה של המקרקעין הוצאות הבניה והפיתוח), למרות שחיי הנישואין לא התנהלו על מי מנוחות ובני הזוג חיו יחד תקופה קצרה יחסית, ולמרות שהאשה כמעט ולא התגוררה בבית. בית המשפט שם את הדגש על המאמץ המשותף שהתבטא בגידול שלושת הילדים ובאחזקת הבית מצד האשה.
גם בע"א 1937/92 קוטלר נ. קוטלר נקבע כי יש להחיל את חזקת השיתוף וזאת למרות שהבעל החל בבניית הבית בקומה מעל הוריו לפני מועד הנישואין. הכוח כי המימון לבניה נעשה ממשכורות שני בני הזוג ואף אביה אשה עזר במימון הבנה. על כן נקבע כי לאשה חלק בבית.
אף בת"א (ירושלים) 920/93 הירש נ. הירש נקבע כי למרות שלא היה חולק כי חוזה הרכישה נחתם על ידי הבעל לפני מועד הנישואין וכי לפחות חלק מהתמורה שולם על ידו קודם לכן – זכאית האשה למחצית מן הדירה.
בית המשפט קיבל את עמדת האשה והאמין לה ולראיות שהביאה כי היתה כוונה מפורשת של הבעל לשתף אותה בנכס שהביא עמו לנישואין, וכי נתן ביטוי מפורש לכוונתו זו. במקרה כזה הופך הנכס לנכס משותף לשני בני הזוג.
בפסק דין זה נקבע כי הוכחו נסיבות שבהן יש להצביע על כי בעל הרכוש התכוון ערב הנישואין להטול אותו ל"כיס המשותף" של בני הזוג ואזי יש להסיק את המסקנה כי מטרת בני הזוג היתה לרכוש דירה משותפת למגורי המשפחה ולהחיל את חזרת השיתוף.
כך עולה גם מע"א 52/80 שחר נ. פרידמן, שם נאמר מפי כב' הנשיא ברק כדלקמן:
"יש שנכס נרכש על ידי אחד מבני הזוג בנסיבות מהן עולה בבירור כי בעת הרכישה הזכויות בנכס הן לבן הזוג ולו בלבד. כך הוא הדין, אם הנכס ניתן במתנה או נפל בירושה לאחד מבני הזוג לאחר הנישואין. בנסיבות אלה התחול הלכתה שיתוף בנכסים על נכסים שכאלה? ודאי שהתשובה היא בחיוב אם קיים הסכם מפורש בין הצדדים לפי נכס שבעבר היה בבעלותו של אחד מהם יעבור לבעלותם המשותפת, במקום שאין הסכם מפורש יכול שיהא הסכם כמשתמע ממכלול הנסיבות."
לעומת זאת ישנם מקרים בהם הגיע בית המשפט להחלטה כי נסיבות המקרה מחייבות את המסקנה כי אין להחיל את הלכת השיתוף על המקרה, כך למשל בע"א 630/79 ליברמן נ. ליברמן נקבע כי לא הוכחה כוונת שיתוף לגבי רכוש שנרכש שלא מ"מאמץ משותף" וכך גם בע"א 35636/92 עזבון המנוח גיטלר נ. גיטלר נקבע כי בית האשה ירשה קודם לנישואיה שייך לה בלבד מאחר ושמרה עליו כרכוש נפרד.
כאמור, כל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו הספציפיות. משך הנישואין, היות הנישואין נישואין ראשונים או שניים (או שלישיים) המאמץ המשותף, התנהגות הצדדים, השקעות בנכס במהלך הנישואין בשיפוצים ובהרחבתו, הבטחותיהם זה לזו במהלך הנישואין – כל אלו הם גורמים המשפיעים על המסקנה הסופית.
* האמור לעיל אינו מהווה תחליף למתן ייעוץ משפטי פרטני.
לפגישת ייעוץ השאירו פרטים ונשוב אליכם
